החלטה בתיק תא"ק 17899-04-12

בפני בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות התביעה ו/או השיהוי הניכר שבהגשתה.

התובעים יצגו את הנתבע בתביעה נגד חברת "קלאסי גן בע"מ".

בתאריך 4.4.04 חתמו הצדדים על הסכם שכר טרחה, שצורף כ"נספח א'" לכתב התביעה. הסכם שכר הטרחה קבע מפורשות כי אין שכר הטרחה כולל טיפול בתביעה שכנגד וכי הנתבע יחויב בנפרד עבור הטיפול בתביעה שכנגד, אך בכל מקרה לא פחות משכ"ט מינימום על פי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין.

ביום 6.2.05 הגישה "קלאסי גן בע"מ" תביעה שכנגד כנגד הנתבע. ביום 20.3.05 הגישו הנתבעים כתב תשובה בשם הנתבע.

בתאריך 11.4.05 שלחו התובעים מכתב דרישה לנתבע לתשלום סך של 29,545.31 ש"ח (כולל מע"מ) בגין הטיפול בתביעה שכנגד, שחושב בהתאם להסכם שכר הטרחה על פי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין.  מכתב הדרישה צורף לכתב התביעה כ"נספח ב'".

בתאריך 18.5.06 שלחו התובעים דרישה נוספת לתשלום שכר טרחה, צורף כ"נספח ו'" לכתב התביעה.

בתאריך 22.8.06 שלחו התובעים לנתבע מכתב נוסף להסדרת החוב.

בתאריך 18.7.11 שלחו התובעים לנתבע מכתב התראה נוסף, ומשלא נענו, הוגשה התביעה דנן ביום 15.4.12.

טענות הנתבע

לטענת הנתבע, בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, בתובענה שאינה במקרקעין הזמן להתיישנות הנו שבע שנים.

בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". המונח "עילת תביעה" הוגדר בהלכה הפסוקה כעובדות המהוות את המסד הראיתי המתגבש לכדי קיומה של תביעה.

לשיטת הנתבע, "עילת התובענה" במקרה דנן הינה "הסכם שכר הטרחה" שבין הצדדים, שנחתם ביום 4.4.04, והטענה בדבר זכות התובעים, שעל בסיס ההסכם, לקבלת שכ"ט קבוע כגובה התעריף המינימאלי הקבוע על ידי לשכת עורכי הדין, המדבר באחוז מגובה הסכום הנתבע, ובענייננו, הסכום הנתבע במסגרת התביעה שכנגד שהוגשה כנגד הנתבע, ואשר היה ידוע לתובעים, לכל המאוחר, עם הגשת התביעה שכנגד.

לפיכך, טוען הנתבע, כי עילת התביעה במקרה דנן קמה ביום חתימת ההסכם, ה-4.4.04. לכן, התביעה התיישנה, שכן שומה היה על התובעים להגישה לא יאוחר מיום 4.4.11.

לחילופין, טוען הנתבע, כי עילת התביעה במקרה דנן קמה, לכל המאוחר, מיום 6.2.05, המועד בו הוגשה התביעה שכנגד כלפי הנתבע, שכן במועד זה ידוע היה לתובעים גובה הסך הנתבע במסגרת התביעה שכנגד, וכפועל יוצא ידוע ו/או יכול היה להיות ידוע להם אף שיעור חובו הנטען, הקצוב, הקבוע והבלתי תלוי, של הנתבע אליהם. משלא שולם אותו חוב שכ"ט במועד הנ"ל, או לכל המאוחר בחלוף 30 ימים, כגישת התובעים, הפר הנתבע, לכאורה, את חיוביו ולתובעים קמה, אותה עת, זכות תביעה שרירה וקיימת. לכן, התביעה התיישנה, לכל המאוחר, ביום 6.3.2012.

העובדה שביום 11.4.05, הישר לאחר הגשת כתב ההגנה והתביעה שכנגד כלפי הנתבע, פנו התובעים אל הנתבע במכתב דרישה לתשלום חובו, מחזקת את המסקנה כי אף לשיטת התובעים עם הגשת התביעה שכנגד קמה עילת התביעה.

לחילופי חילופין, טוען הנתבע, כי עילת התביעה קמה, לכל המאוחר, עם הגשת התשובה על ידי התובעים בשמו, ביום 20.3.05. לכן, התביעה התיישנה, לכל המאוחר, ביום 20.3.2012.

לטענת הנתבע, אין לקבל את טענת התובעים לפיה יש לראות במכתב הדרישה מיום 11.4.05 את נקודת הזמן הקובעת למניין תקופת ההתיישנות, שכן עד אליה לא התרחשה הפרה ולא קמה עילת תביעה. זאת, מכיוון שלכל המאוחר כבר עם הגשת התביעה שכנגד, ניתן היה להעריך במדויק את גובה חוב שכה"ט הנטען, ללא קשר עם דרישת תשלום זו או אחרת, כך שהפרת ההסכם התרחשה במועד אי תשלום החוב הנטען מיד לאחר הגשת התביעה שכנגד, או לכל המאוחר, כשיטת התובעת, כאשר הנתבע לא שילם את החוב הנטען בתוך 30 ימים לאחר מכן, והדבר אף עולה ממכתב הדרישה עצמו. עצם הדרישה לתשלום החוב איננה מעלה ואיננה מורידה כהוא זה, ואינה מהווה רכיב מרכיבי עילת התובענה. הדרישה לתשלום מהווה לא יותר מאשר הכרזה/הצהרה כתובה על עצם קיומו של החוב הנטען. לגישת הנתבע, קבלת עמדת התובעים תאיין את הוראות הדין החל בנוגע להתיישנות תובענה, שכן במצב דברים שכזה מוסרים אנו, למעשה, בידי התובעים את הקביעה בדבר תחילת המועד הימנו יחל מרוץ תקופת ההתיישנות.

לבסוף טוען הנתבע, כי כך או כך, ואם ובכל זאת לא תתקבל הטענה בדבר התיישנות התובענה, יש להורות על דחייתה בשים לב לשיהוי הניכר כל כך שבמועד הגשתה.